מְרוּדִים
המילה מרודים היא מילה נרדפת לעוני: "זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ" (איכה א, ז), ובדומה לכך: "זְכָר־עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ" (איכה ג, יט). מוכר במיוחד הצירוף 'עני מרוד' שמקורו בישעיהו נח, ז: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת".

בתרגום הארמי לישעיהו באה תמורת 'מרודים' המילה 'מטלטלין'. מדקדקי ימי הביניים והחוקרים בני זמננו סוברים ששורש המילה הוא רו"ד וקושרים זאת לפועל הערבי רַאדַ שמשמעו 'נדד', 'שוטט'. עניים מרודים מתפרשים אפוא 'עניים הנודדים לכאן ולכאן', 'חסרי בית'.

במדרש הוצעו פירושים נוספים לצירוף "עניים מרודים", ובהם: "אלו שמרדו בעניותן", "אלו בעלי בתים שירדו מנכסיהם", "אלו אבלים מרי נפש".

מְגִנַּת לֵב
הביטוי 'למגינת לבו' פירושו 'לצערו', 'לדאבון לבו' וכדומה. מקור הביטוי בפסוק: "תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת לֵב, תַּאֲלָתְךָ [קללתך] לָהֶם" (איכה ג, סה).

'מגינה' היא מילה יחידאית במקרא, וגיזרונה לא הובהר. פירשוה על פי ההקשר: שיברון לב, כאב לב, ובמשמעות קרובה היא משמשת עד היום בביטוי הנזכר.

הִכְפִּישׁ
בעברית בת ימינו הכפיש פירושו 'השמיץ', או כפי שאומרים בלשון העגה "לִכלך על־".

מקורו של הפועל הכפיש בכתוב: "הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה, וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי, הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר" (איכה ג, טו-טז). השורש כפ"ש קרוב לשורש כב"ש, ומקובל לפרש 'הכפיש באפר' – 'כבש ורמס באפר'.
בעברית החדשה שימש בתחילה הצירוף השלם 'הכפיש באפר' וגם 'הכפיש בעפר', 'הכפיש בבוץ', 'הכפיש ברפש' וכדומה – הן במשמעות פיזית 'גלגל באפר' וכדומה, הן במשמעות מושאלת 'ביזה', 'השמיץ'. מן המחצית השנייה של המאה העשרים אפשר למצוא שימוש בפועל 'הכפיש' לבדו, בייחוד בצירופים דוגמת 'הכפיש את שמו', 'הכפיש את דמותו', 'הכפיש את כבודו'.

"בבניין ירושלים ננוחם…"
יואב דיליאון